Commits

(no ...@adde3d42-e9b9-0310-bad2-9dfefc8ea29a  committed a6b5ff4

[The Enemy] Converted the headers to <h2>'s.

  • Participants
  • Parent commits 607b949

Comments (0)

Files changed (1)

File The-Enemy-Hebrew.xhtml

 	</style>
   </head>
   <body dir="rtl" style="max-width:8.2673in;margin-top:0.5in; margin-bottom:1in; margin-left:1.248in; margin-right:1.248in; ">
-    <p>האויב ואיך עזרתי להילחם בו</p>
+    <h1>האויב ואיך עזרתי להילחם בו</h1>
     <p>מאת: שלומי פיש</p>
-    <p>1. עזיבה מבלי להשאיר זכר [Left Without a Trace]</p>
+    <h2 id="left_without_a_trace">1. עזיבה מבלי להשאיר זכר [Left Without a Trace]</h2>
     <p>קמתי בבוקר והלכתי למוצב. היה זה יום בהיר של תחילת האביב. כשהלכתי בדרך לעבר המוצב, יצא לי ליהנות מהירוק האביב של השדה, לפני שהקיץ נותן בו את אותותיו. פרחים פרחו שם בצבעי לבן, צהוב וארגמן ויכולתי לשמוע את ציוץ הציפורים ששכנו על העצים והתעוררו עוד לפנות בוקר. אגלי טל נצצו על השיחים והפרחים, ואדמת השדה הייתה עדיין לחה מהגשם שירד שם לפני יום.  השמש רק התחילה לזרוח ובשמיים הייתה מלחמה בין הגוון הכחול-בהיר של השמש לבין האדום הכהה של הלילה.</p>
     <p>לדעתי, היה זה יום אידיאלי לשגר טילים על חיילי האויב. אולם, זה לא היה מה שהתכוונתי לעשות באותו יום.</p>
     <p>כשהתקרבתי למוצב ראיתי מרחוק ששניים מחברי לנשק משמנים את אחת המרגמות שהיו ברשות המוצב שלי. הם היו כה עסוקים עד שלא שמו לב אליי עד לרגע שבו שמעו אותי אומר להם "בוקר טוב."</p>
     <p>פתחנו בשיחה על הא ועל דה, אולם לא עברו חמש דקות ושמענו קול פיצוץ מכיוון המוצב, בדיוק כשעלינו על גבעה שהשקיפה לעברו. פנינו לאחורה והבטנו באימה כיצד חברי-הארגון הורגים זה את זה. הם התפצלו לשני צדדים יריבים ונלחמו אחד בשני עד חרמה בכל כלי-נשק שהיה במוצב: רובים, רימונים, מרגמות, פצצות. הם אפילו השתמשו במשגר הטילים כדי לשגר טיל ישר לעבר אחד הקירות של המבנה כדי לפוצץ אותו.</p>
     <p>בסוף, נשאר רק חבר אחד בחיים, והוא עמד על גג חורבת המוצב וקפץ בשמחה כשהוא מחזיק את תת-המקלע שלו מעל ראשו. אז יצא המפקד מחדרו וירה בו שלוש פעמים בבטן באמצעות אקדח. החבר נפל לארץ מת. המפקד החזיר את אקדחו לנרתיק ונכנס בחזרה למשרדו. שמענו אותו כותב משהו במכונת-הכתיבה שלו וכשיצא שלשל מכתב לתיבת הדואר של המוצב. הנחנו שהיה זה דו"ח למפקדת הארגון על הפעולה המוצלחת שהיינו עדים לה. לאחר ששם את המכתב בתיבה הוא פנה לעבר משרדו כשהוא משפשף את ידיו. אחר-כך, הוציא את האקדח שלו, הסתובב וירה לעצמו כדור בראש.</p>
     <p>לאחר שהחבר לשעבר האחר ואני נוכחנו בכל זה, משכנו בכתפינו, הסתובבנו והמשכנו ללכת לכיוון הכפר.</p>
-    <p>2. המחבל שחזר מן הכפור</p>
+    <h2 id="terrorist_who_returned">2. המחבל שחזר מן הכפור</h2>
     <p>כשהגענו לכפר, נפרדתי מהחבר האחר וכל אחד משנינו חזר לביתו. זה היה בערך שבע בבוקר כשפתחתי את דלת הבית שלי. איש לא היה בסלון, ולכן התיישבתי על הספה, חלצתי את נעליי ושמתי את הרגליים שלי על השולחן, כמו שאני רגיל לעשות. אז נזכרתי שדבר כזה אינו יאה למי שגר בבית, ולכן הורדתי אותן מהשולחן, נעלתי בחזרה את הנעליים שלי, ושוב שמתי את רגליי על השולחן.</p>
     <p>התחלתי לזמזם שיר פופולרי, כפי שנהגתי הרבה פעמים לאחר שחזרתי הביתה אחרי יום-עבודה מתיש בארגון. למרות האינטליגנציה יוצאת-הדופן שלי גם אני לפעמים שוכח דברים. במקרה זה שכחתי שבפעמים הקודמות חזרתי הביתה רק בערב.</p>
     <p>מספר שניות אחרי שהתחלתי לשיר שמעתי מעט רעש מהחדר הסמוך ואז רחשים שהגיעו מכיוון המסדרון. </p>
     <p><span style="margin-left:;"/>ראש האגף לביטחון חוץ-ארצי של צבא התומך</p>
     <p>"</p>
     <p>לאחר שחשבתי על כך במשך הערב ודיברתי על זה עם בני-משפחתי החלטתי בסוף שאני רוצה לנסוע לשם ולהיפגש אתם. למחרת, נסעתי במכונית לשדה-התעופה, ועליתי על מטוס שטס לשם.</p>
-    <p>3. זאב, זאב</p>
+    <h2 id="wolf_wolf">3. זאב, זאב</h2>
     <p>הטיסה ארכה שעתיים בלבד, ובסופה נחתתי בשדה-התעופה של בירת התומך. שם חיכתה לי מכונית של צבא התומך שהסיעה אותי למפקדה הראשית של הצבא. בדרך יצא לי להסתכל על הנוף מסביב.</p>
     <p>מדינת התומך שייכת לאותו חלק של העולם כמו מדינתנו אך מכיוון שלהם יש כשרון גדול עוד יותר להשניא את עצמם בעיני הצד השני של העולם הרי שנוכחתי שהמצב הכלכלי שראיתי מחוץ למכונית היה גרוע עוד יותר מזה ששורר אצלנו. עוני ורעב נראו כמעט בכל מקום.</p>
     <p>אחרי שהנסיעה נמשכה קצת זמן, המכונית עצרה מול בניין המפקדה, ואז הורו לי לצאת מהמכונית. שני חיילים הכניסו אותי לבניין והובילו אותי לאורך מספר מסדרונות עד שהגעתי לדלת שנפתחה לחדר שבתוכו היה שולחן מאורך וגדול. מסביב לשולחן ישבו קצינים בכירים וכן מספר אנשים בבגדים אזרחיים. בראש השולחן ישב קצין בכיר מאוד בעל חזות רצינית וחמורת סבר. הנחתי שזהו ראש האגף לביטחון חוץ אשר שלח לי את המברק. החיילים הושיבו אותי בכיסא שהיה רחוק מולו, ואז יצאו מהחדר ונעלו אחריהם את הדלת. מן הסתם הייתה זו ישיבה סודית.</p>
     <p>"עכשיו יש בדיוק 8,517,559 או 8,517,560 ספרים אסורים. "</p>
     <p>"מדוע זה כל-כך משמעותי?"</p>
     <p>"הו, זה אומר שבינתיים יש לך 82,440 או 82,441 ספרים נוספים שאתה יכול לקרוא אם לא תצליח להירדם בלילה!"</p>
-    <p>4. פגישה עם מגן הדמוקרטיה</p>
+    
+    <h2 id="encounter_with_the_shield">4. פגישה עם מגן הדמוקרטיה</h2>
+    
     <p>הסיעו אותי לשדה התעופה ושם עליתי על המטוס הראשון שטס חזרה לארצי. הגעתי הביתה בלילה, אחרי הנסיעה במכונית משדה התעופה לכפר, ומכיוון שאיש לא היה ער מלבד אבי, הלכתי מייד לישון. הנחתי שהחוויות שלי מהנסיעה יוכלו לחכות למחרת.</p>
     <p>בשמונה בבוקר העיר אותי רעש הולך וגובר שהצלחתי לזהות כרעש של כלי-רכב, וכן דיבורים וכיוונונים של מכשירי הקלטה ושידור. כשיצאתי החוצה ראיתי שכל השדה ליד הכפר היה מלא ברכבי-שידור של רשתות תקשורת שונות. על-פי הסמלים שלהן זיהיתי שרובם היו מהחלק השני של העולם. מחוץ לרכבים עמדו מספר רב של כתבים, מראיינים, צלמים וטכנאים שהכינו את עצמם לשידור. המקום כולו היה כמרקחה.</p>
     <p>שקלתי בלבי מה הייתה הסיבה לדבר. אחרי דקה קלה של מחשבה פסלתי את האפשרות שהם באו כדי לתעד את הולדת הבן הצעיר של ראש הכפר והנחתי שהם מחפשים אחריי. מייד חששתי שהגברת הפעילות האלקטרומגנטית כתוצאה מהצטופפות רכבי השידור וציוד הרדיו במקום תביא לעוד ירידה בהצלחת היבול החקלאי. דבר זה יגרום לכך שיקשה עליי עוד יותר להשיג עבודה. לכן, החלטתי לסלקם מהמקום מהר ככל האפשר.</p>
     <p>וכמה דקות יותר מאוחר: "שלום גבירתי! אני שמח שסוף-סוף הצלחתי להשיג אותך. את לא תאמיני לזה אבל הייתי כזה קרוב לקבל את ההצעה שלך ובדיוק חייג הטלפון עם הצעה יותר טובה. אני מצטער אבל זה באמת לא אישי. אה, באמת? בוא נראה, בהשוואה להצעה האחרת זה..."</p>
     <p>בכל מקרה, בסוף נמאס לי מהמשא ומתן הרב-צדדי, והחלטתי ללכת על ההצעה האטרקטיבית ביותר לאותה שעה. הצעה זו כללה סכום כסף שנחשב גדול מאוד אפילו במושגים של החלק האחר של העולם. בנוסף, היא כללה טיסה לאחת הערים הגדולות שם, ואירוח בבית-מלון חמישה כוכבים, על חשבון חברת-התקשורת כמובן. שם הייתי צריך להתראיין בתוכנית-ערב של אחת המראיינות הידועות ביותר בחלק האחר של העולם. מראיינת זו הייתה חביבה עליי במיוחד. הסיבה העיקרית לכך הייתה שמעולם לא ראיתי אף תוכנית שלה וכך לא שיניתי את דעתי הראשונית.</p>
     <p>כך יצא, שהייתי צריך לעזוב את הארץ בפעם השניה במהלך אותו שבוע. אחרי שארזתי את חפציי, ואמרתי שלום למשפחה ולשכנים בכפר, יצאתי לשדה-התעופה במכונית, שגם היא, כמובן, הוכנה ומומנה על ידי חברת-התקשורת. בשדה-התעופה עליתי על המטוס שטס לעבר העיר בה הראיון עמד להתקיים.</p>
-    <p>5. כוכב  נולד. אולי.</p>
+    
+    <h2 id="a_star_is_born">5. כוכב  נולד. אולי.</h2>
+    
     <p>הטיסה שנמשכה כ11- שעות התישה אותי לחלוטין ושמחתי שהסיעו אותי למלון ישירות. שם נרדמתי מייד אחרי שנשכבתי במיטה. אחרי שקמתי מאוחר בבוקר, הזמנתי ארוחת-בוקר לחדר ואז החלטתי לצאת לחצי-טיול חצי-מסע קניות בעיר. על-אף שאת רוב הכסף הייתי אמור לקבל רק אחרי הראיון, עמד לרשותי סכום נכבד של כסף שניתן לי כמקדמה. התוכנית, בה הייתי צריך להתראיין, תוכננה להתקיים כבר באותו ערב ולכן הבנתי שיש לי מעט מאוד זמן.</p>
     <p>הסיור בעיר היה מעניין מאוד, וראיתי שם עושר ופאר שלא יצא לי לראות מעולם. לפחות לא מאז שהייתי ילד קטן, לפני שארצי נקרעה על-ידי ארגוני גרילה כדוגמת הארגון. גם הפאר בבית-המלון היה מעל ומעבר למה שהייתי רגיל אליו לביתי, אולם הייתי בטוח שגם בחלק השני של העולם רוב האנשים אינם יכולים להרשות לעצמם פאר כזה בבתיהם.</p>
     <p>הזמן חלף מהר מאוד והגיע הזמן לראיון. שעתיים לפני שהתקיים, הוסעתי בלימוזינה לבניין האולפנים של החברה, שם צילמו את התוכנית בשידור ישיר. הוכנסתי לחדר האיפור וההלבשה שם התאימו לי בגדים, איפרו אותי והכינו אותי לקראת התוכנית.</p>
     <p>"אף שאין בתיאור זה על-מנת להעיד על איכותן, אני מקבל זאת כמחמאה. "</p>
     <p>אז ניגש אליה אחד מאנשי ההפקה ומסר לה מספר קלטות וידאו. "הנה", היא פנתה אליי כשהיא מגישה לי את אחת הקלטות. "זוהי הקלטה של התוכנית שהכנו עבור המרואיינים. "</p>
     <p>"טוב, כרגע אין לי מכשיר וידאו בבית, אבל תודה לכם בכל מקרה." הודיתי לה והתחלתי ללכת כדי לצאת מהאולפן. אבל עצרתי לרגע ופניתי אליה: "דרך אגב, " אמרתי, "עדיין לא הבנתי מדוע השאלות ששאלתם אותי בחלק השני של הראיון היו יותר אישיות מהשאלות ששאלתם אותי בחלק הראשון."</p>
-    <p>6. אל גוב האריות.</p>
+    
+    <h2 id="to_the_lions_den">6. אל גוב האריות.</h2>
+    
     <p>הלימוזינה הסיעה אותי בחזרה לבית-המלון ושם הלכתי לישון, אחרי שבקושי פשטתי את הבגדים שלי. ישנתי הרבה בלילה ההוא. כשקמתי בבוקר השעה הייתה כבר עשר, והחלטתי להזמין ארוחת בוקר קלה לחדר. הטיסה חזרה הביתה עמדה לצאת רק בערב, כך שהיה לי עוד זמן רב; בדרך-כלל הייתי מנצל את ההזדמנות כדי להמשיך לסייר במטרופולין, אבל הראיון וההכנות לקראתו התישו אותי פיזית ומנטלית.</p>
     <p>לכן החלטתי להישאר בחדר ולראות טלוויזיה. שמחתי על ההזדמנות לראות כל-כך הרבה סדרות בבת-אחת, דבר שבדרך-כלל לא היה אפשרי בכפר. כאשר ראיתי סדרות "סיטקום" החלטתי שאנסה לנחש כל הזמן מה יהיה ה"פאנץ'-ליין" הבא. בסיכומו של דבר הצלחתי ב23.3- אחוז מהמקרים. לא רע בשביל מתחיל.</p>
     <p>בסוף נמאס לי לראות טלוויזיה וירדתי ללובי של המלון. בזמן שישבתי שם חשבתי על הספר שאני עומד לכתוב על כל מה שקרה לי. התחלתי לתכנן את הסגנון בו אכתוב אותו, איך אנהל משא-ומתן עם ההוצאה לאור, כמה כסף כדאי לדרוש עבורו בתור הצעה ראשונית, ואיזה תפוצה יכולה להיות לו. אבל אז הבנתי משהו: למרות העובדה שאני אחד מהאנשים שהשפיעו בצורה המכרעת ביותר על הפוליטיקה העולמית בשנים האחרונות, אם לא בעשורים האחרונים, לא סביר שהספר שלי יהיה מצליח כל-כך. ראשית, לא אוכל לתאר בו הרבה מאורעות, משום שכלל הקוראים לא יהיו מעונינים שאתאר את התקופה בה שרתי בארגון. בנוסף, חדרה אליי ההכרה שיש צד אחד של כל הפרשה שלא כיסיתי עדיין.</p>
     <p>"להתראות גם לך ותודה על עזרתך."</p>
     <p>נסעתי חזרה לבית-המלון, והארכתי את השהות שלי (מכספי שלי הפעם) - קשה היה לדעת כמה זמן הם ישקלו אם לתת לי להיכנס לארץ האויב. החלטתי להמשיך לטייל בעיר, וחזרתי למלון רק בערב. אחרי שנכנסתי, הודיעו לי בקבלה שהגיעה אליי הודעה משגרירות האויב בה הודיעו לי כי הותרה לי כניסה לארץ האויב. </p>
     <p>כך ניגשתי למחרת בבוקר לשגרירות ומילאתי את שאר הטפסים ההכרחיים. אחרי הביקור בשגרירות, הצלחתי להזמין את אחד הכרטיסים האחרונים לטיסה שעזבה כבר באותו ערב. נסעתי לאחר מספר שעות לשדה התעופה, שם לאחר הסדרים ארוכים מהרגיל (עקב האישור המיוחד שניתן לי), עליתי על מטוס שטס ישירות לארץ האויב.</p>
-    <p>7. להתראיין עם האויב</p>
+    
+    <h2 id="interviewing_with_the_enemy">7. להתראיין עם האויב</h2>
+    
     <p>לאחר שנחתתי בשדה התעופה הזמנתי מלון באחת הערים הראשיות בארץ האויב ולקחתי מונית שנסעה לשם. בדרך יכולתי לראות את הנוף מסביב, ועל אף הקרבה לארצי, הוא היה שונה בהרבה ממה שהיה מוכר לי. אינני מדבר על האקלים - הארץ פשוט הייתה מפותחת יותר. כלכלתה של ארץ האויב רחוקה מלהיות מושלמת, אבל היא עדיין נחשבת לאחת מארצות החלק האחר של העולם.</p>
     <p>אחרי שקמתי בבוקר והתחלתי לסייר בה (עם כוונה מפורשת לאיסוף מידע מודיעיני) שמתי לב שהלך-הרוח שם לא היה שונה בהרבה ממה שזכור לי בארצי. אולם, הטריד אותי מעט שכל האנשים ששאלתי אותם קיבלו את האורגנום של אריסטו ללא עוררין. הנחתי שזה מה שיקרה, אבל אני מקווה שפרסום הספר שלי ישנה עובדה זאת גם שם.</p>
     <p>היה זה בשעות הצהרים של אותו היום כשעצרה לידי מכונית שחורה ואיש שענד משקפי שמש יצא מהמושב שליד מושב הנהג. הוא אמר לי בקול עבה: "החבר לשעבר של הארגון, כדי למנוע אי-נעימויות, היכנס בבקשה למושב האחורי של המכונית."</p>
     <p>"אתה רואה: אפילו אתה מסכים שהוא שימושי! אך מכיוון שאתם יודעים אותו, אינני מניח שיש טעם שאסביר אותו לכם. אוכל להדריך אותך בתחומים אחרים בפיזיקה שאני מתמצא בהם."</p>
     <p>"לא יהיה בזה צורך. אני חושש שנגמרו לי השאלות לשאול אותך."</p>
     <p>"מצוין.", עניתי לו, " משום שגם לי נגמרו התשובות: השתדלתי שתשובותיי תהיינה ענייניות ואינפורמטיביות ככל האפשר, אבל בשלב מסוים, גם לי נגמר הידע שעומד לרשותי."</p>
-    <p>8. עם אויבים כאלה, מי בכלל צריך חברים?</p>
+    
+    <h2 id="with_enemies_like_that">8. עם אויבים כאלה, מי בכלל צריך חברים?</h2>
+    
     <p>אחרי שיצאתי מהבניין של סוכנות המודיעין, החלטתי להמשיך את סיורי בארץ האויב, כשהדגש הוא על איסוף מידע מודיעיני חשוב בדרכים עקיפות. התחלתי את עבודת הביון בביקור שערכתי למחרת בבוקר באחד מפרקי-המים של המדינה. תמיד רציתי לבקר במקום כזה ולהשתעשע בו והנחתי שאוכל לבצע שם ריגול די רציני. המשכתי עם טיולים מאורגנים בערים הראשיות ובערים העתיקות, ביקור בלונה פארק, וארוחות במסעדות יוקרתיות. אחת ממשימות הריגול המסוכנות ביותר שביצעתי הייתה טיול מודרך למיטיביי-לכת שכלל סנפלינג. מובן שגם שאר התיירים שהשתתפו בטיול יכלו לעשות את אותה עבודת ביון כמו שאני עשיתי, אך הם לא היו מודעים לפוטנציאל המודיעיני הגדול שהיה טמון בו.</p>
     <p>אחרי שהשלמתי את כל המשימות האלה היה בידי מידע מודיעיני ניכר על האויב. הסייג היחיד להצלחת המשימה שלי הוא שמידע זה לא היה שונה משמעותית מהמידע שהיה לי לפני שביקרתי בארצו. על כל פנים, כל המשימות האלה התישו אותי מעט והחלטתי להמשיך בטיול בקצב פחות אינטנסיבי; סיכמתי עם עצמי שפשוט אסייר בערים של המדינה בקצב שלי, ללא מטרה מוגדרת.</p>
     <p>כך יצא לי לבקר במקומות שונים, רובם שגרתיים לחלוטין עבור המקומיים, אבל בכל זאת די מעניינים עבור זר. כך, למשל, נכחתי בעצרת פוליטית של אחת המפלגות של המדינה. ראיתי את מנהיג המפלגה נואם את נאומו לקול הרם של קריאות העידוד של הנוכחים. החלטתי לנסות את כישוריי המתמטיים בחישוב סכום הדעות העצמיות של הנוכחים בקהל, אבל גם אני נוכחתי שקשה לי לעבוד עם מספרים כל-כך נמוכים. אחרי שנאלצתי להחליף את הדיוק העשרוני שלוש פעמים במהלך חישוב סכום עשרת הדעות העצמיות הראשונות, הבנתי שזה יהיה קשה מידי עבורי. </p>
     <p>"הו לא! זה היה פטריק הנרי, אחד ממנהיגי המהפכה האמריקאית."</p>
     <p>ראיתי שלא היו שאלות נוספות וכך ירדתי מבמת הנואמים לקול תשואות הקהל. אחרי שלחצתי את הידיים של המרצים שארגנו את יום-העיון ונשארתי לשוחח עמם מעט, הלכתי משם לדרכי.</p>
     <p>למחרת, ראיתי תמונה שלי נואם באוניברסיטה מופיעה בשער של העיתונים הראשיים, ולפי מה שהבנתי, קלטת וידאו של הנאום הופצה לרשתות השידור השונות בעולם. חשבתי לתבוע לעצמי אחוזים מהרווח, אבל בסוף הגעתי למסקנה שהרווחים מהספר, שכמובן יכלול את הנאום, יכסו מן-הסתם על עגמת הנפש.</p>
-    <p>9. בחזרה הביתה</p>
+    <h2 id="the_return_home">9. בחזרה הביתה</h2>
     <p>יומיים אחרי יום-העיון החלטתי לחזור הביתה, ולכן נסעתי באוטובוסים עד לגבול הצפון של מדינת האויב, כדי לעבור את הגבול לארצי. האוטובוס האחרון עצר ממש ליד מעבר גבול שאפשר מעבר מארץ האויב לרצועת-הביטחון בדרום הארצי, שכפי שהזכרתי מקודם האויב החזיק בשליטתו. למעשה, נעשה שימוש תכוף במעבר-גבול זה על-ידי חלק מאזרחי-ארצי שהיו תושבי הרצועה, ושעבדו בשטח הריבוני של מדינת האויב.</p>
     <p>שומרי הגבול לא עיכבו אותי זמן רב לאחר שהבינו שאני אזרח המדינה בצד השני של הגבול, אך המליצו לי לצאת מהרצועה שהוחזקה בידיהם מהר ככל האפשר. נסעתי בהסעה מאורגנת אחת שלקחה אותי מחוץ לרצועה, ואז מצאתי מכונית אחרת שעמדה לנסוע לכיוון הכפר שלי ונסעתי בה. אחרי שירדתי מהמכונית, הלכתי זמן קצר ברגל עד שהגעתי למבואות הכפר לפנות ערב. </p>
     <p>הכפר נראה היה לי יותר שומם וכמות האנשים שהסתובבה ברחובותיו הייתה קטנה מהרגיל לשעה ההיא. כשהתקרבתי לבית שלי הבנתי מדוע: חצי מהכפר נאסף ליד הבית במסגרת מה שנראה כמסיבה שנערכה לכבוד שובי. אחרי מספר שניות, הבחינו בי מספר אנשים וקריאותיהם ("הסתכלו שם, הנה הוא בא!") פיזרו את הידיעה בין כל הקהל. רובו הפנה את מבטו לעבר הרחוב בו הלכתי וחלקו אף התקדם לעברי.</p>
     <p>"טוב מאוד." אמרתי לה, "אבל, אם להגיד את האמת, אני חושב לפתוח בעסק עצמאי. הכסף שקיבלתי עבור הראיון במטבע זר נחשב כאן להון תועפות, והוא בודאי יספיק לי להתחיל בבניית העסק."</p>
     <p>"במה חשבת לעסוק?", שאל חברי.</p>
     <p>"בכנות, אני לא ממש חשבתי על זה. אני כל-כך כשרוני עד שאין לי מספיק כשרון כדי לבחור באיזה מכשרונותיי כדאי לי לעסוק."</p>
-    <p>10. אפילוג</p>
+    
+    <h2 id="epilogue">10. אפילוג</h2>
+    
     <p>הוא ישב על כיסא מתחת לסככה באמצע גן בסגנון אירופאי. הוא היה איש נמוך יחסית בעל שער שחור ושפם שחור קטן ומצחיק. ברגע שראיתי אותו הוא כבר סיים לאכול ארוחת בוקר, והוא שתה קפה וקרא את עיתון הבוקר כשהוא לובש מדי צבא. ממה שראיתי ותיארתי בפניכם גם אדם עיוור היה יכול להסיק שזהו אדולף היטלר. החלטתי לגשת אליו.</p>
     <p>"אדוני, " אמרתי לו, "אני מעריץ מאוד גדול שלך."</p>
     <p>"באמת?" אמר כשחיוך של דושן עלה על פניו "אני שמח מאוד לשמוע זאת. בוא שב, תמיד יש לי זמן למעריצים."</p>